הרא קרישנה – דת או יוגה?


יוגה ישראל > יוגה מאמרים > הרא קרישנה – דת או יוגה?

מאמר יוגה - פראנה

מאת רז הנדלר

מחזה כמעט שגרתי הוא בערי אירופה ואמריקה הצפונית, ביום הומה אדם בכיכר המרכזית, מתכנסים עשרות ולפעמים מאות אנשים, לבושים בכתום ובלבן, מתופפים ושרים בקולי קולות: "הַרֵא קְרישְׁנַה הַרֵא קְרישְׁנַה, קְרישְׁנַה קְרישְׁנַה, הַרֵא הַרֵא. הַרֵא רָאמַה, הַרֵא רָאמַה, רָאמַה רָאמַה, הַרֵא הַרֵא." אם נכיר את האנשים עצמם, נגלה שהם אינם נזירים. נמצא בתוכם, רופאים, עורכי דין, מהנדסים ואנשיי הייטק, אשר במהלך השבוע הולכים לעבודה בלבוש רגיל ובסוף השבוע מתלבשים בבגדים המסורתיים ויוצאים לשיר ברחוב בקולי קולות. מה מניע אותם לעשות זאת?

במאמר זה אנסה להסביר מהי תנועת הרא קרישנה, האם היא זרם דתי או יוגי. על מה היא מתבססת והאם היא באה בסתירה עם הדתות המוכרות לנו במערב.

ראשיתה של התנועה

האנשים המרכיבים את תנועת הַרֵא קְרישְׁנַה משתייכים לזרם הוַיְשְׁנַוַה אשר קיים בהודו כבר אלפי שנים. התנועה עצמה הלכה והתגבשה במאה השש-עשרה, על ידי אישיות נדירה במינה – שְׂרי צַ'יְתַנְיַה מַהָאפְּרַבְּהוּ, אשר הפיץ את המהות של זרם הוַיְשְׁנַוַה – בְּהַקְתי יוגה (יוגה של דבקות, אהבה ומסירות), תוך כדי התעלמות, לעתים מוחלטת, מהכללים והמצוות ההינדיות. בכל מקום שעבר הצטרפו אליו רבבות אנשים והוא הסמיך תלמידים רבים, אשר עם השנים הסמיכו בעצמם אלפי תלמידים נוספים, וכך השושלת הלכה וגדלה.

לאחר תשעה דורות של תלמידים (במאה התשע-עשרה) הגיע שְׂרִילַה בְּהַקְתיסידְדְהָאנְתַה סַרַסְוַתי אשר חפץ שתנועתו של שְׂרי צַ'יְתַנְיַה מַהָאפְּרַבְּהוּ תצא מגבולותיה של הודו. היה לו אמון רב בדבר, מכיוון ששְׂרי צַ'יְתַנְיַה בעצמו טען שתנועתו תגיע לכל עיר ולכל כפר בעולם. רבים מתלמידיו ראו נבואה זו כמטאפורה, אך בְּהַקְתיסידְדְהָאנְתַה סַרַסְוַתי ראה בה כדברי אלוהים חיים והשקיע לכך מחשבה רבה. הוא ניסה לשלוח כמה תלמידים לאנגליה אך הם חזרו בידיים ריקות וטענו שהמערביים הינם חסרי תרבות אשר אוכלים פרות ואין ביכולתם להבין ידע רוחני.

ב-1922 הגיע צעיר הודי משכיל לפגוש בכלכותה את המורה הדגול. המורה מיד זיהה את הפוטנציאל הטמון בצעיר והפציר בו לנסוע למערב וללמד את דרך הבהקתי. אותו תלמיד צעיר נשא במשך יותר משלושים שנה את בקשתו של מורו הרוחני עמוק בליבו. בשנת 65, בגיל מופלג הצליח אותו תלמיד לעלות חסר פרוטה, עם מזוודה ועם ספריו (אשר נכתבו באנגלית) על אניית מסע אשר עשתה את דרכה מהודו לניו-יורק.

אותו תלמיד הינו שְׂרִילַה פְּרַבְּהוּפָּאדַה, אשר שנה אחר כך ייסד את תנועת איסקון, הידועה בעולם כתנועת הרא קרישנה.

הנחות היסוד של התנועה

הנחות היסוד מבוססות על הכתבים הוֵדיים כולם, אך הדגש ניתן על הספרים המקובלים ביותר על זרם הוַיְשְׁנַוַה – בְּהַגַוַד-גִיתָא ושְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם. כל הזרמים בהודו מקבלים ספרים אלו כברי סמכא. שתי הנחות היסוד קיימות ברמה כזו או אחרת, בכל דת ובכל תרבות אנושית באשר היא.

1. אני לא הגוף הזה – זוהי הנחת היסוד הראשונה, נתחיל את ניתוחינו מניתוחו של הגוף. בכלליות הגוף מורכב (לא ניכנס כאן לשיעור אנטומיה) מחמישה יסודות (שמים, אויר, אש, מים ואדמה) שמורכבים מאינספור אטומים. אטום הוא החלקיק הסופי של ההתגלות החומרית, אשר אינו נחלק ואינו מתהווה לגוף. הגוף שלנו הוא רק צירופים של אטומים אלו. האטומים מתחברים יחדיו ובדרך מדהימה שאין בכוחנו לבדוק אותה נוצרים תאים ורקמות בגוף שנולדים ומתים כל הזמן ומתחלפים על ידי אחרים, ובהתאם לכך ובעזרת הזמן גם הגוף משתנה. תוך שבע שנים אין כבר זכר לשום תא שהיה בגופי לפני כן (ישנה מחלוקת בקרב הביולוגים לגבי התחלפותם של תאי המוח). כלומר, לילד בגיל 14 אין שום שריד מגופו משהיה בן 7. זאת אומרת שכל חלקי גופו הוחלפו אך למרות זאת הוא מרגיש אותו אחד. השאלה הנשאלת היא, אם גופי השתנה כליל אך למרות זאת אני מרגיש אותו אחד – אז מי אני?

כאשר אנו מסתכלים על האיברים השונים אשר בגופנו, אנו אומרים; זו היד שלי, זוהי הרגל שלי, זה הראש שלי והינה כאן ממוקמת בטני. אם נחלק כך את כל אברי הגוף אנו מבינים שהגוף הוא "שלי", אך "שלי" לעולם אינו חופף ל"אני". כלומר דבר מה שהוא שלי לעולם לא יוכל להיות אני. "שלי" ו"אני" אלו הם קווים מגבילים שלא נפגשים לעולם. אם כך הגוף הוא שלי אך הוא לא אני, משמע שאני נבדל מגופי, לכן השאלה בעודה נותרה; מי אני? הגוף הוא אובייקט הניתן למדידה בכלים אובייקטיבים. בעזרתו האדיבה של המדע המודרני ביכולתנו לדעת רבות על הגוף. אנו יכולים למדוד אותו לאורכו, רוחבו ועומקו, אפילו גלי המוח ניתנים למדידה. אך האם ניתן למדוד גם את חוויותינו? לא, מכיוון שהן סובייקטיביות. הגוף הוא אובייקט בעוד שאנו חווים את עצמנו כסובייקטים לחלוטין, לכן יש פה שניים, הגוף – האובייקט ואני – הסובייקט.

ניתן לראות שאנו נבדלים מגופנו, הבה וניכנס יותר פנימה, מה לגבי המחשבות? רגשות? זיכרונות? כולנו מכירים את התחושה שבה אנו מנסים להתרכז בדבר מה, אך המחשבה נודדת מאיתנו. אנו מנסים להשיבה, אך לשווא. מי הוא אותו 'אני' שממנו המחשבה נודדת? עיקרון זהה פועל גם בתחום הרגש; לפעמים אנו מנסים להביע רגש, אך הוא נתקע. לפעמים אנו מנסים להדחיק, אך הרגש פורץ החוצה מבלי שנוכל לשלוט בו. אם המחשבות והרגשות היו חלק מה'אני', אזי לבטח יכולנו לשלוט בהן. הוא הדין לגבי הזיכרון, שתדיר בוגד בנו. מי הוא אותו "בי" שבו הזיכרון בוגד? אפשר להיווכח בכך שלפני עשר שנים השקפותינו והאמונות שלנו על החיים היו שונות מהיום. הכול בנו משתנה, האמונה משתנה, הרצונות, המעשים, הלבוש, הרגלי הבילוי והתזונה. הכול משתנה כל הזמן אולם אנחנו מרגישים זהים כל הזמן. אני אותו אחד שהייתי לפני עשר שנים; נכון, גופי השתנה, אמונותיי השתנו, כך גם רצונותיי ומעשיי, אך אין ביכולתי להגיד שאני השתנתי, אני נשאר אותו אחד לחלוטין, רק בגוף קצת שונה, בעל התנהגות שונה וכדומה. ממש כמו שיר הילדים המפורסם: "לפעמים אני שמח ולפעמים עצוב אבל אני תמיד נשאר אני."

הספרות הוֵדית העתיקה מעמתת אותנו שוב עם השאלות, מי אני ומהם חיים? הגוף מורכב מכימיקלים שלעצמם הינם חסרי חיים. חתן פרס-נובל לפסיכולוגיה ורפואה, אלברט סזנט גיורגי אמר פעם: "חיפושי אחר סוד החיים נסתיימו באטומים ואלקטרונים, שהם חסרי חיים לחלוטין. במקום כלשהו לאורך הדרך חמקו החיים מבעד לאצבעותיי. לכן עתה, לעת זקנה, אני מתחקה על עקבותיי."

אני לא הגוף הזה אלא התודעה, הנשמה, החיים שבתוכו, זוהי הנחת היסוד הראשונה של עולם היוֹגַה בכלל ושל תנועת הַרֵא קְרישְׁנַה בפרט. כמובן שהתעסקות סביב סוגיית הגוף והנשמה קיימת גם ביהדות ומעל דפי התנ"ך. לא אלאה בציטוטים, אסתפק בדוגמא אחת בלבד, מפיו של חתן פרס נובל יצחק בשביס זינגר אשר אומר: "אין מוות. כיצד אפשרי מוות אם הכול הוא חלק מהאלוהות? הנשמה לעולם לא מתה והגוף לעולם לא חי באמת." (סיפורים מאחורי התנור).

2. חיים מקורם מחיים – זו ההנחה השנייה של היוגה וניתן לראות אותה בטבע הלכה למעשה. שתי גופות מתות לא יכולות ליצור גוף חי; משמע שתא חי אחד יוצר תא חי אחר ולא תרכובת כימיקלים כזו או אחרת. אנו יכולים לראות שכל יצור חי נולד. לכל נולד ישנו מוליד אשר הוליד אותו. יצור חי אחד מוליד יצור חי אחר, זהו חוק הטבע. לכן כדי שחיים יווצרו חייב להיות גם היצור החי הראשון, שלא נולד ותמיד היה (אלוהים) אשר הוליד את המולד הראשון.

יוגה בפירושה הסנסקריטי הינה התחברות ובְּהַקְתי הינה מסירות. הטענה הוֵדית היא שמכיוון שהנשמה נצחית אין היא יכולה למצוא את סיפוקה בתוך גבולות החומר החולף. רק החיבור (יוגה) בינה ובין הנצחי המקורי (אלוהים) יוכל למלא את הנשמה ולהעניק לה את הסיפוק הנצחי שאליו כולנו כמהים.

דת או יוגה

ברגע שאני כותב על כתבים ומכניס לתמונה את אלוהים, יהיו כאלו שיגדירו את תנועת הַרֵא קְרישְׁנַה כתנועה דתית. פעם שאלתי מורה רוחני על ההבדל שבין דת ליוגה, הוא הסביר לי שדת היא כפיפות לאלוהים ויוגה היא כמיהה אליו. כל הכתבים השונים ברחבי העולם מחולקים לדת וליוגה. הדת גורמת לנו לקבל על עצמנו חוקים וכללים אשר אמורים לצמצם את האנוכיות שלנו. אך לעתים (והדבר קורה בכל דתות העולם) הדת רק מגבירה את אנוכיותנו. אנו מתפללים לאלוהים כדי שיגן עליי, יעשה בשבילי ויעניק לי. כך אלוהים הופך להיות עקרון חיצוני אשר מטרתו לענות לאדם על צרכיו. מצב שכזה רחוק מאוד מיוגה, מהתחברות אשר משוללת מניע אנוכי. אדם שהוא יוגי יכול להיות גם דתי ואילו אדם הממוקד בתודעתו הדתית יתקשה מאוד לעלות למישור היוֹגַה. ספר תהילים למשל עוסק לא פעם ביוגה, "כְּאַיָּל, תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם-- כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי, לֵאלֹהִים-- לְאֵל חָי: מָתַי אָבוֹא; וְאֵרָאֶה, פְּנֵי אֱלֹהִים." (תהילים, מ"ב. ב'-ג'), כמיהה כזו, המשוללת אינטרס נפרד מן האל, הפונה אליו בתוך מישהו ולא בתור עיקרון חיצוני ומופשט היא יוגה. היא מבטאת רצון להתחברות עם האל.

מכיוון שההבדל הגדול בין דת ליוגה טמון במצב תודעתו של המתרגל לפעמים קשה להבדיל בניהם, ולפעמים מתרגל אחד פונה אל עבר כיוון דתי ואילו האחר אל עבר היוֹגַה. לכן תנועת הַרֵא קְרישְׁנַה, היא תנועה דתית-יוגית. אדם המתרגל באופן חיצוני בלבד נתון לתודעה דתית ואילו זה המתרגל מתוך התבוננות פנימית בעצמי ובאגו החומרי מתעלה ומגיע למישור היוֹגַה.

בקשו פני, קראו בשמי

נחתור לסיום המאמר ונדון בקצרה באופן התרגול. שְׂרי צַ'יְתַנְיַה ביסס את תנועתו על זמרת שֵם האל, הוא טען שמכיוון שאלוהים רוחני כולו ומוחלט, אז שמו לא שונה ממנו. טענתו הייתה שעל ידי חזרה על שם האל ניתן לפגוש בו ישירות. גם המלך דוד בספר תהילים אומר ששם האל אינו שונה מהאל עצמו, "וְיֵדְעוּ--כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ יְהוָה לְבַדֶּךָ: עֶלְיוֹן, עַל-כָּל-הָאָרֶץ." (תהילים, פ"ג. י"ט) "אתה – שמך" אומר המשורר, שם האל אינו שונה ממנו. במקום אחר בתהילים נאמר, "יְהַלְלוּ, אֶת-שֵׁם יְהוָה-- כִּי-נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ..." (תהילים, קמ"ח. י"ג)

שם האל הוא נשגב, משמע, רוחני – לכן אותו יש להלל. זהו העיקרון המנחה את תנועת הַרֵא קְרישְׁנַה. הכתבים הוֵדיים ממליצים בתקופה זו על זמרת מנטרת הַרֵא קְרישְׁנַה, "בתקופה זו של קַלי אין שום עקרון דתי פרט לזמרת השם הקדוש. אשר מהווה תמצית כל המזמורים הוֵדיים. זוהי משמעות כל הכתובים." ( צַ'יְתַנְיַה צַ'ריתָאמְרִּתַה אָדי 7.74)

הרֵא קְרישְׁנַה, הַרֵא קְרישְׁנַה, קְרישְׁנַה קְרישְׁנַה, הַרֵא הַרֵא
הַרֵא רָאמַה, הַרֵא רָאמַה, רָאמַה רָאמַה, הַרֵא הַרֵא

מַנְתְרַה זו המורכבת משש-עשרה הברות, היא למעשה קריאת אהבה לאל. קְרישְׁנַה פירושו שובה לב כול, ורָאמַה פירושו מאגר כל העונג. הַרֵא היא קריאה לפן הנשי באלוהות – לאנרגיית האהבה של האל. שילוב זה של שמותיו הקדושים של האל, הפונה אליו דרך "הַרֵא", אנרגית האהבה, היא מַנְתְרַה מומלצת בכתבים הוֵדים, ורבים המתרגלים בכול העולם החווים סיפוק הולך וגדל, יום-יום, שעה-שעה באמצעותה.

מדיטציה זו נהוג לתרגל בעזרת שרשרת בת 108 חרוזים (גַ'פַּה מָאלַה). המתרגל אוחז בחרוז הראשון, מבטא בריכוז את המַנְתְרַה, בניסיון להקשיב לצלילה, ועובר לחרוז הבא. הקפה מלאה של שרשרת החרוזים נקראת "סיבוב". רצוי לבצע מספר קבוע של סיבובים בכל יום.

מַנְתְרַה זו מזמינה את האל לפגישה אישית ואינטימית עם המתרגל, על מנת להחיות מחדש את יחסיי האהבה הנצחיים, הקיימים לעד בין הנשמה (אנו ישויות החיים) לבין האל עצמו.

הספרות הוֵדית מתארת את האל כמקור לכל היופי, אם יש יופי בעולם, אז כמה יפה הוא מקורו? אם יש אהבה בעולם, אז באיזו עצמה ניתן לקבלה מן האל? אם כך בְּהַקְתי יוגה הינה יוגה (התחברות) של אהבה בין הנשמה ובין האל. אהבה זו צומחת מתוך כמיהה עזה ליחסים עם המקור לכול.

בשיר השירים, המלך שלמה מתאר את כמיהתו העזה לאל. בנות ירושלים שואלות אותו, מיהו אותו אהוב ששבה את לבך? תתאר לנו אותו. בשבעה פסוקים המלך שלמה מתאר את אהובו, אלוהים. אסיים מאמר זה עם פסוקים אלו,

"דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה. רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב. עֵינָיו, כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת, בֶּחָלָב--יֹשְׁבוֹת, עַל-מִלֵּאת. לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים--נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר. יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ; מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן, מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן--בָּחוּר, כָּאֲרָזִים. חִכּוֹ, מַמְתַקִּים, וְכֻלּוֹ, מַחֲמַדִּים; זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם." (שיר השירים, ה. י' – ט"ז).

פירסום

השכרת אולם יוגה

יוגה ישראל- מאמרים ו טיפים